צאייג נ' איילון חברה לבטוח בע"מ ואח'

החלטה

מבוא

לפניי בקשה לשומת הוצאות משפט בסך 94,457 ₪ (כולל מע"מ, נכון ליום 16.9.09).

הבקשה הוגשה בעקבות דחייתה של תביעת התובע לפיצוי בגין נזק-גוף עקב תאונת-דרכים. העיקרון של החיוב בהוצאות נקבע כבר בפסק-הדין מיום 18.8.09. עתה יש לקבוע את המחיר.

יוזכר כי התביעה נדחתה מטעמים חלופיים ומצטברים לא-מעטים: ספק בנכונות גרסתו העובדתית של התובע בדבר נסיבות התאונה; קביעה כי לא היה בהן משום 'תאונת דרכים' לעניין תחולתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ('חוק הפלת"ד'); וקביעה כי התביעה 'נבלעת', עם "עודף" גדול, בגמלאות המוסד לביטוח לאומי ('המל"ל').

צודקת הנתבעת בטענתה כי דחיית התביעה, למצער עקב 'היבלעות' התביעה בגמלאות המל"ל – הייתה צריכה להיות צפויה בעקבות ניתוח "נזיקיסטי" של התיק; וכי הכתובת הזו "הייתה על הקיר", למצער משהוגשו חוות-הדעת האקטואריות מטעם הנתבעת. מטעם זה, בין השאר, קבעתי בפסק הדין כי על התובע לשאת בהוצאות המשפט.

אולם, איני מקבל את כל פריטי שומת ההוצאות מטעם הנתבעת, מן הטעמים שיפורטו להלן.

עקרונות מנחים לדיון בשאלת ההוצאות

יש להבחין בין מעמדה של הנתבעת כבעלת החבות החוקית והחוזית לפצות את מבוטחיה שנפגעו בתאונת דרכים, לבין מעמדה כבעלת-דין בהליך אזרחי בבית המשפט.

בתור מבטחת – הוצאות שהוציאה בבירור חבותה הן חלק מהוצאותיה העסקיות; קרי: מן התקורה של מתן השירות הביטוחי בתמורה לדמי הביטוח. לפיכך המבוטח אינו צריך לשאת בהן. לא שמענו (וטוב שכך) כי מבטחת אשר מקבלת דרישה לתשלום תגמולי ביטוח, או דוחה דרישה כאמור, מנכה את עלות הטיפול בדרישה מתגמולי הביטוח, או – במקרה של דחיית הדרישה – תובעת 'דמי השתתפות עצמית' בגינן.

בתור בעלת-דין בהליך אזרחי בבית המשפט – זכאית המבטחת, במקרה של זכייה בהליך, להוצאותיה הריאליות, בכפוף לכל שיקול רלבנטי אחר [בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא מיום 30.6.05].

ראוי להבחין, לעניין פסיקת הוצאות המשפט, בין סוגים שונים של הליכים משפטיים.

בסכסוך מסחרי – עלויות ההתדיינות הן חלק מהוצאותיהם של בעלי-הדין בייצור הכנסותיהם במהלך הרגיל של עסקיהם. אין כל הצדקה, אפוא, להחצנת העלויות הריאליות של ההליך מן הצד שתוצאות ההליך מדברות בחובתו אל הצד שתוצאות ההליך מדברות בזכותו.

במחלוקת בין אזרח לרשות – קיים אינטרס ציבורי בביקורת שיפוטית על התנהלות הרשות, ואינטרס זה יכול ויצדיק אי-פסיקת הוצאות מלאות או בכלל לחובת האזרח, גם אם עתירתו או תובענתו נדחתה [עא"ם 1545/02-א יערי נ' מ"י מיום 11.4.02].

ראוי להכיר בסוג שלישי של הליכים: תובענות של יחיד-במצוקה; לסעד בעל משמעות קיומית עבורו; נגד נתבע מוסדי בעל 'כיס עמוק', ו/או בעל יכולת פיזור-נזק טובה, אשר ניהול הליכים כאלה הוא חלק משגרת פעילותו, ואשר תזרימו הכספי עשוי להכיל את הוצאותיהם, ולא נודע כי באו אל קרבו.

בהקשרים כאלה, אם נדחתה התביעה – ראוי למהול את מידת הדין, המחייבת פסיקת הוצאות ריאליות מלאות, במידת הרחמים; ולאזן בין חומרת הצדק, המחייבת הפנמת עלויות ההליך על ידי הגורם להן ומונען הפוטנציאלי היעיל, לבין רכות החמלה [אבי שגיא, "אלבר קאמי: בין אתיקה של חמלה לאתיקה של צדק", אלפיים 24 (2002) 9]. או, בלשונו של לוינס: "צריך לפקח תדיר על הצדק המופעל על ידי המוסדות שאי אפשר בלעדיהם באמצעות היחס הבין-אישי הראשיתי" [מתוך שי פרוגל, "הזולת הוא פנים: על מוסר פרטיקולרי והומניזם", מטאפורה 6(אביב 2006) 203, עמ' 211].

גישה זו גם מגדילה את הרווחה המצרפית; משום שלפיה נמנעת העברת כסף ממקום שבו תועלתו השולית גבוהה למקום שבו תועלתו השולית נמוכה יותר, וממקום שבו הנזק הבסיסי צפוי להצמיח נזקים משניים למקום שבו הנזק ייוותר כמות שהוא [ישראל גלעד, "על גבולות ההרתעה היעילה בדיני-הנזיקין", משפטים כב [תשנ"ג] 421, עמ' 431-432].

יחד עם זאת, יש לזכור "כי לא לשם כך יושב הדיין, שיחלק את הדין בחסד כנדבת-יד, אלא שיידון על פיו; ובשבועתו לא נשבע שיחונן את כל הטוב בעיניו, אלא שישפוט על פי החוקים" [כתבי אפלטון ב, "אפולוגיה" (שוקן, 1979), עמ' 230]. יש לעשות "צדק בגדרי המשפט" [אהרן ברק, "על משפט, שיפוט וצדק", משפטים כז [תשנ"ו] 5, עמ' 8].

תת-קבוצה של סוג ההליכים השלישי האמור היא תביעות ביטוח של נפגעי-גוף, לרבות לפי פקודת ביטוח רכב מנועי וחוק הפלת"ד; וכן תביעות ביטוח חיים וביטוח בריאות. גם בהקשרים אלה מדובר, באורח אופייני, במצבים בלתי-מאוזנים מן הסוג שתואר לעיל בפסקה ‎11. אולם מעבר לכך – בתביעות כאמור ניתן להחיל, במובן מסוים, את האמור לעיל בפסקה ‎6, בדבר עלויות פנימיות של בירור החבות הביטוחית – גם על הוצאותיו של ההליך המשפטי נגד המבוטח.

גישה סלחנית כאמור כלפי חיוב מבוטחים בהוצאות המשפט של המבטחות בגין תביעות ביטוח שנדחו, בנסיבות האמורות, תמנע 'אפקט מקפיא' כלפי תביעות ביטוח, שמטבען מתנהלות בין צדדים בעלי כוח-עמידה בלתי-שקול. כלומר, גישה זו תמנע את החשש של מבוטחים מהליכים למימוש זכויותיהם הביטוחיות לכאורה; מאימת החיוב בהוצאות במקרה של כישלון תביעתם. חשש כאמור עלול לתמרץ מבטחות להקשיח עמדתן במשא-ומתן הטרום-התדיינותי, ולדחוק במבוטחים להסכים לסילוק תביעותיהם בנזיד עדשים. אין צריך לומר כי חשש כאמור אינו עולה בקנה אחד עם תכליתו של הביטוח ועם אופיים הצרכני של דיני הביטוח. אדרבא: תכלית זו ואופי זה של דיני הביטוח יימצאו נשכרים אם יהיו אלה המבטחות דווקא אשר יחששו מניהול הליכים משפטיים; אשר הוצאותיהם אינן צפויות להיות מושבות במלואן אפילו במקרה של דחיית התביעה.